לילה אחד לא הצלחתי להירדם וזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. לגמרי במקרה נפלתי על פסטיבל מספרי סיפורים והפעם היו אלה סיפורי פסיכולוגים. הפסיכולוגית ד"ר נירה כפיר סיפרה סיפור אשר שמעה מפיו של ויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות", הנערץ עלי מזה שנים ומיד רותקתי למסך. כפיר שהיתה תלמידתו של פרנקל, התיידדה עמו והביאה אותו לביקור בארץ בתחילת שנות ה-80, שם שמעה ממנו את הסיפור שהדהד בי ימים ארוכים.
לכבוד בואו לארץ נקבעה לפרנקל הרצאה באולם הכנסים של מלון הילטון בתל אביב, מתוך הנחה שיגיעו בקושי מאתיים איש. להפתעתם של המארגנים ושל פרנקל עצמו הגיעו 1,500 איש שנאלצו לעמוד בחוץ. מסתבר שכבר אז היו לו כאן מעריצים רבים. בתום ההרצאה כאשר הקהל התפזר ונשארה סביבו קבוצה קטנה של ידידים, נזכר האורח במקרה מעברו שלדבריו לא סיפר מעולם.
התקופה: תחילת חורף 1938 לאחר ליל הבדולח בווינה, בה התגורר פרנקל הצעיר עם אשתו והוריו. העיר כבר היתה ריקה מיהודים, האווירה היתה קודרת והיה ברור שהסוף קרב ואין עוד תקווה להינצל.
יום אחד קיבל פרנקל זימון למטה הגסטפו והגיע לשם בפיק ברכיים ובהרגשה שזה סופו. להפתעתו הודיע לו הקצין הנאצי שיהודי ארה"ב פדו אותו בכסף והוא רשאי לעזוב את אירופה ולצאת לארה"ב עם אשתו.
לאחר שגייס את כל אומץ לבו שאל: "מה עם הורי?" הקצין ענה: "הוריך לא יוכלו לצאת". פרנקל חזר הביתה ולא ידע כיצד יבשר את הבשורה המרה להוריו וכיצד יוכל לנסוע ולהשאיר אותם בווינה.
פרנקל שלא קיבל חינוך יהודי, היה כה מדוכדך עד שבדרכו הביתה נכנס לכנסיה בה ערך הכומר תפילה משותפת לבני כל הדתות. הוא היה כה מוטרד שהתפילה לא דיברה אל לבו, ולכן יצא לפני סופה והמשיך הביתה. בדרכו עבר ליד הריסות בית הכנסת היהודי שנופץ בליל הבדולח. על המדרכה נתקל באבן, ובאופן אקראי התכופף, הרים ושם אותה בכיסו. כשהגיע הביתה התיישב לארוחת הערב עם אשתו והוריו ולא הצליח לספר להם את מה שמתחולל במוחו.
תוך כדי ישיבה ליד השולחן הציקה לו האבן, הוא הוציא אותה מהכיס והניחה על השולחן. אביו שאל מה האבן הזו. והוא הסביר: "אין לי מושג, נתקלתי בה כאשר עברתי ליד בית הכנסת ההרוס ולקחתי אותה". האב בחן את האבן וגילה עליה את האות כ'. "אתה יודע מה זה?" שאל את בנו והסביר בהתרגשות: "זו חתיכה מלוחות הברית שניצבו על ארון הקודש בבית הכנסת. האות כ' שייכת לדיברה "כבד את אביך ואת אמך"…
פרנקל אמר שבאותו רגע ידע שלא ייסע לארה"ב ולא ישאיר את הוריו מאחור. הוא לא סיפר להם דבר, ויתר על הנסיעה ונשאר בווינה.
הסוף ידוע: כל המשפחה נשלחה למחנות ההשמדה, שם מתו הוריו ואשתו. הוא שרד והשתחרר לאחר שלוש שנים מלאות סבל גופני ונפשי. לחבורת מאזיניו ההמומים הסביר פרנקל שסיפור כזה אפשר לספר רק בישראל.
ד"ר כפיר הוסיפה שויקטור פרנקל אשר פיתח לאחר המלחמה את שיטת הלוגותרפיה = תרפיה בעזרת ההיגיון, הודה שיש מקרים בהם יש לפעול על פי הרגש ולהניח את ההיגיון בצד. עוד הוסיפה כפיר כי את הספר "האדם מחפש משמעות" שהופיע בשנת 1946, שנה לאחר שהשתחרר ממחנה ההשמדה הנאצי, כתב פרנקל בתשעה ימים והתכוון להוציאו בעילום שם. ברגע האחרון שכנע אותו המו"ל להוסיף את שמו "כי אולי פעם אנשים יכירו אותך"… מיותר לציין שהספר תורגם ל-23 שפות ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים שהביאו את המבוא לתורת הלוגותרפיה לקהל הרחב.
זינקתי מהמיטה ומיהרתי לרשום את הסיפור, עד למחרת ודאי היה נשכח ממני.
התמונה מתוך פרוייקט השיתוף של ויקיפדיה
הסיפור אינו מדויק. כך כותב פרנקל עצמו בספרו:
זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות-הברית למלחמת־העולם השניה הוזמנתי מטעם השגרירות האמריקנית בוינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים בוינה. הם כמובן ציפו ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, "האם כך באמת עלי לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה?" משום שפתאום הבנתי מה צפוי להורי, כלומר, שבתוך כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה-ריכוז, או ליתר דיוק, למחנה-השמדה. והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בוינה? עד אז היה ביכולתי להגן עליהם מפני גורל זה בתוקף תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית-החולים היהודי. אולם לו נסעתי היה משתנה המצב מיד. בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה מיחל בו למה שמקובל לכנות אות משמים.
אחר-כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא אמר, "אוה, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית־הכנסת" (הנאציונל- סוציאליסטים שרפו אותו). "ולשם מה לקחת אותה?" שאלתי אותו. "משום שהיא שבר של הלוחות שהכילו את עשרת הדיברות". והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. "חוץ מזה", המשיך, "אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות". "איזה מהם?" שאלתי בקוצר-רוח, ותשובתו היתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה.." באותו רגע החלטתי להישאר בוינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה.
ויקטור פרנקל, השאיפה למשמעות, עמ' 71 – 72
תודה שחר על העדכון