ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום?
מאת: טלי רוזין
הוצאת: זמורה ביתן
יש ספרים שחייבים להיכנס לתוכנית הלימודים, זה אחד מהם. טלי רוזין, עיתונאית ועורכת, עשתה עבודת שליחות חשובה כאשר ליקטה, קיבצה, וזיקקה מידע המסביר מהו פמיניזם, מהיכן צמח, מי היו הנשים שעמדו בראש המאבק למען זכות הצבעה ושוויון זכויות והזדמנויות לנשים ומה המצב כיום. הספר הופיע בשנת 2000 ונדמה כי נשכח. הרגשתי צורך להחזירו למודעות.
את המאבק בדיכוי הנשים הובילו נשים מעטות, כריזמטיות ומשכילות, בנחישות וביצירתיות שיכולה לעורר את קנאתם של יועצי תקשורת ותדמית בימנו. כל זאת בתקופה בה רוב הנשים כלל לא היו מודעות לדיכוי או לא העזו לצאת נגדו. רוזין מאפשרת לקוראות לערוך הכרות עם הנשים הללו תוך הצצה לדמותן ולסיפור חייה הייחודי של כל אחת מהן.
אז איך זה שלא שמענו עליהן? איך קרה שכל הפרק הזה בתולדות האנושות לא נלמד בשעורי ההיסטוריה בבתי הספר? ולמה בסרטים הן הוצגו לרוב בצורה נלעגת? שאלות טובות.
הפרק הישראלי סוקר את תולדות הפמיניזם בישראל מאז תחילת המאה ה-20, כולל שמות ועובדות שאינן ידועות לרובנו, עד כי נדמה שרוב הפעילות הפמיניסטית בארץ נעשתה בסתר וללא יחסי ציבור ראויים. מעניין ועצוב לגלות שיחסית למה שקרה בעולם, בארץ תמיד היו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר מעמד האישה. הנשים שהובילו את הפעילות זכו ליחס מזלזל מצד הגברים ולא הצליחו לרתום את הציבור הנשי למאבק. המעטות שהגיעו לעמדות כוח, לא רק שלא נרתמו למאבק, אלא שלא פעם אף הכשילו אותו ופעלו בשליחות הגברים נגד ארגוני הנשים והאינטרסים שלהן.
לספר ערך מוסף חשוב ביותר: בין שורותיו שזורים שמות הספרים והארגונים המהווים ציוני דרך בתולדות הפמיניזם וכתובות אינטרנט, שיאפשרו העמקה בנושא למעוניינות. למרבה הצער רבים מן הספרים לא תורגמו לעברית, ואת המעטים שתורגמו, לא ניתן להשיג בחנויות. האם גם זה פוליטי או רק מעיד על חוסר עניין וביקוש? התשובה נמצאת כנראה בשילוב בין השניים.
לנשים האמיצות שנשאו על גבן את המאבק אנו חייבות תודה על כך שכיום נשים יכולות לרכוש השכלה, לעבוד, לפרנס את עצמן, לקבל את חלקן בירושת המשפחה, להצביע ולהשמיע את קולן. אך תהיה זו טעות לחשוב שהמאבק הסתיים, כי הדרך לשוויון עוד ארוכה. בעולם, ובמיוחד בארץ, כאשר האלימות נגד נשים מגיעה מידי שנה לשיאים חדשים, כאשר בממשלת ישראל מכהנות רק ארבע שרות, ומתוך 120 חברי כנסת רק 36 מהם נשים, במקום 60 נשים שהיו אמורות להיות שם לפי חלקן באוכלוסיה.
ספר חובה לכל אישה, מגיל בת מצווה ועד גיל מאה, ומי ייתן וגם גברים יקראו בו, כי אי אפשר להמשיך הלאה מבלי להכיר את הדרך שהביאה אותנו עד הלום. יש לקוות שלאחר קריאת הספר כבר לא נשמע מפי נשים את המשפט התמוה: "אני לא פמיניסטית" – כאילו היה זה אות קלון. אם את עובדת, מתפרנסת, בעלת השכלה, חשבון בנק ורכוש, בעלת זכות הצבעה וזכות ירושה, כל אלה הושגו בזכות נשים שנלחמו עבורך, אז אנא תני כבוד.
הספר כתוב בלשון נקבה ומשרה תחושה של פניה אישית. הוא קולח, נעים לקריאה ואינו משעמם לרגע.
הסקירה מאת שלומית רז, התפרסמה בירחון "חיים אחרים"