פעם נרשמתי לשיעורי התעמלות לאחר שנים רבות שלא התעמלתי. המאמץ היה בלתי נסבל. הרגשתי שהגוף כולו מתנגד, כאילו טווח התנועה בגפיים נסגר והצטמצם מאוד. כל תנועה גרמה לכאב עד כי חששתי שאזיק לעצמי. באותה תקופה קראתי כתבה על שיטה לדיבור עם איברי הגוף השונים במטרה לרפא ולשחרר כאבים. למרות שזה נשמע הזוי, החלטתי לנסות.
ישבתי בשקט, עצמתי עיניים, פניתי אל גופי והסברתי לו כי ההתעמלות נועדה לחזק אותו, ולשמור על בריאותו. בערך בנוסח זה: "גופי היקר והאהוב, ההתעמלות היא לטובתך ולמען בריאותך ולא נגדך. אנא שתף פעולה ואל תתנגד".
להפתעתי התגובה היתה מיידית: טווח התנועה הורחב ברגע, והתרגילים הפכו לאפשריים כאילו השתחררה איזו נעילה. מאז השתמשתי בשיטה זו מידי פעם ותמיד בהצלחה מיידית: "גרון יקר…", "בטני היקרה…" וכו'. על אותו עקרון אפשר לפעמים גם להודות לגוף, או לאיבר מסוים, על שהוא משרת אותנו נאמנה. מקור השיטה בחכמתו של רבי נחמן מברסלב, והיא מבוססת על מקורות יהודיים עתיקים.
מאחר והשיטה קלה ופשוטה לביצוע ולא מספיק ידועה, החלטתי להביא קטע מהכתבה הנשכחת, מאת: צבי גילת שהתפרסמה בגיליון 84 של הירחון 'חיים אחרים' בשנת 2003, ובה ראיון עם יעקב אוז'לבו (שנפטר בינתיים), אשר חשף את השיטה לקהל הרחב בספרו 'דיבור לאיברים'. הפרסום באישור המו"ל הראשון של 'חיים אחרים': אברי רביב.
"איך מדברים אל האיברים?
קודם כל צריך להכין תנאים. זה סוג של דיבור שאינך רגיל בו והוא מחייב תשומת לב שונה. רצוי לבחור לכך מקום שקט, רצוי שהמקום יהיה מאוורר, מניסיוני האישי: כדאי להתחיל את הדיבור במצב של ישיבה ולא שכיבה, כי שכיבה, מביאה לעתים להתנמנמות. בשלב זה צריכים לחדד את המודעות לגופנו: ליציבותו, דחיסותו, משקלו. יש להקפיד להאט את מהירות התנועות, להיות מודעים לנשימה. זה לא מקרי שמילים בעברית רומזות לנו על רמות שונות של הקיום שלנו: הנשיפה רומזת ל'נפש', לגוף הפיסיולוגי. הרוח שאנחנו מכניסים פנימה, רומזת לגוף מעודן יותר, 'נשימה' רומזת לרמת הקיום של הנשמה, ויש עוד דרגות גבוהות אף יותר. העובדה הפשוטה שאדם מסב את תשומת לבו ואינו חושב על שום דבר אחר, היא עצמה כבר תאריך ותעמיק את הנשימה. רק אחרי כן אפשר בכלל להתחיל לדבר עם האיברים."
מה אומרים להם, לאיברים?
בוחרים חלק של הגוף, או אפילו איבר בודד, ומה שחשוב הוא לפנות אליו בלשון רכה ופייסנית, כפי שמדברים אל ילד קטן, למשל. המטרה אינה להוכיח אותו אלא לעורר ולקרב אותו, או להתקרב אליו. תוך כדי שמשוחחים עם האיבר, ראוי לנסות להרגיש ואפילו להכריח עצמנו להרגיש, שמדובר באיבר חי, שופע חיוניות, מלא באנרגיה מעודנת."
מי שרוצה לקבל את הכתבה השלמה שהתפרסמה ב'חיים אחרים', מוזמן לפנות אלי במייל או באמצעות טופס 'צור קשר' כאן באתר.