מאת: זאב בן אריה
הוצאת: פראג
בשנות ה-80 הגיעו לארץ תנועות רוחניות שונות ומסקרנות ממזרח וממערב: תאוסופיה, אנתרופוסופיה, הדרך הרביעית של גורדייף, סיינטולוגיה, מדיטציה טרנסנדנטלית, אושו ואחרות. מסקרנת במיוחד היתה תנועת האימן, שחבריה היו סוג של יחידה מובחרת ומסוגרת. עד מהרה הוכרזה האימן ככת מסוכנת, מה שגרם לרוב הישראלים להתרחק ממנה, ולחבריה להסתגר עוד יותר. רוב התנועות הללו בנו לעצמן יישוב רחוק ומבודד, כך עשו גם חברי האימן שהקימו את מעלה 'צביה בגליל', יישוב רוחני ואקולוגי מרהיב ביופיו, שהגביר את המשיכה והוליד אגדות על המתרחש בו.
זאב בן אריה, מרצה וסופר, כיום דוקטורנט למדע הדתות באוניברסיטת חיפה, ובעל חברת טיולים המובילה מסעות רוחניים בארץ ובחו"ל, היה חבר באימן במשך כשני עשורים, ותושב מעלה צביה.
הספר נחלק לארבעה חלקים: בחלקו הראשון סיפורו האישי של המחבר, המנסה להסביר בעיקר לעצמו, מה גרם לו אז, קצין צעיר בגולני, תמים ונלהב, בן למשפחה ירושלמית מפוארת, לנטוש את מסלול חייו הצפוי, ולהקדיש 20 שנה מחייו לחיפוש רוחני שניתק אותו מחבריו ומבני משפחתו. החלק השני והשלישי מציגים את ההיסטוריה של תנועת האימן, מראשיתה ב-1971 באנגליה, ועיקרי הידע שלה כפי שהועבר לחברים בידי ריימונד ג'ון ארמין שקרא לעצמו 'ליאו' מייסד התנועה. בספר מובא ידע שנחשף כאן לראשונה לקהל הרחב, כולל תרגילים מעשיים. החלק הרביעי מוקדש להקמת היישוב הרעיוני מעלה צביה, שנבנה לפי עקרונות אקולוגיים קפדניים שלא היו מוכרים בארץ. כל צמח נבחר בקפידה לפי התדר האנרגטי שלו, כך גם צבעוניות הבתים והצמחים, נוסדו מבני ציבור לפעילות רוחנית. הוקמה מערכת חינוך פורצת דרך שממשיכה למשוך אליה גם כיום ילדים מחוץ ליישוב. למרות הכוונות הנעלות דווקא שלב הקמת היישוב והמגורים בו זרזו אצל המחבר ואצל רבים מחבריו את ההתפכחות שהובילה לחשבון נפש ארוך ולא פשוט, ולעזיבת היישוב והחלום.
הספר מרתק. קראתי ברצף במשך סופשבוע שלם וסיימתי בתחושת הפסד. הכתם שהוצמד לאימן על ידי הוועדה לחקר הכתות גרם לתנועה נזק רב, אך ההפסד הוא בעיקר שלנו, מחפשי הדרך של אותם ימים וכן בני הדורות הבאים. לא שהייתי מאמצת כל מילה כתורה מסיני, אך יש באימן ידע יקר מפז שהגיע הזמן לחשוף ולהפיץ לעולם. זה כנראה דינם של רעיונות חדשניים שהקדימו את זמנם. ולעניות דעתי תנועת האימן הקדימה את זמנה, ולכן גררה התנגדות כה עזה בארץ ובעולם.
סיימתי כרגע לקרוא את הספר הזה ואני מצטרף לדברים שנאמרו בביקורת. החלק הראשון של הספר, ריתק אותי מאוד ואף מזכיר לי במידה מסויימת את דרכי הרוחנית. שני הפרקים שבאים לאחר מכן, קצת פחות. אך שוב, הפרק הרביעי חזק מאוד. התיאור של מעלה צביה, על כל הסבל והכאב שנגרם שם, בעקבות באג' 2000, יצר בי תחושה של החמצה גדולה. גם עצותיו של זאב בן אריה לקבוצה, נשמעות בעיני המתבונן מבחוץ, כעצות מועילות. במיוחד כאשר מתברר ש"ליאו", המנהיג, טעה בניבוי שלו באשר ל"סוף העולם", באותה שנת 2000 הידועה. רבים בסביבתנו חששו. מי שלא חשש עבר זאת בקלות. לעומת זאת, שמתי לב שרבים בעולמנו עברו מעין טיהור עצמי. אם באמצעות תאונה, פגיעה פיזית, או אם בתחום הנשמה והרוח. רבים עברו חוויית שינוי. כפי שכל כדור הארץ עובר, עד עצם היום הזה. לקבוצה של בן אריה אולי היה איזה סיכוי להביא שינוי עולמי. אני מאמין שהשינוי היה אמור להיות אישי, לכל אחד בעצמו. השינוי הקולקטיבי היה אמור ליצור קבוצה מאוחדת יותר. קולקטיבית יותר. משתפת יותר. ומנהיג אמור להיות אחד בין שווים. ולא מורם מן העם. כפי שקרה עם מנהל, או מי שהתיחס לעצמו, כמנהל היישוב.